מה לעשות כשהילדים רבים? לגשר במריבות בין אחים

למה הילדים שלי כל הזמן רבים?

"די!!! נו, תעזוב אותה! אוף! אני לא יכולה יותר" - כמה פעמים יוצא לך להשמע ככה, תוך כדי מאמץ להפריד בפעם העשרים בין שני ילדים שרגע לפני זה שיחקו ביחד בנחת.

יחסי אחים הם דבר מורכב. כמו בכל קשר ארוך טווח, בכל היקשרות משמעותית - יש תקופות מדהימות של רגיעה וחיבור, ויש תקופות מאתגרות שבהן זה מרגיש כמו קרב אחרי קרב.

המריבות בין הילדים הם אחת ההתמודדויות הכי מתישות שלנו כהורים, ולפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה שיתרחקו אחד מהשני ויתנו גם לנו קצת שקט. אבל החיים במשותף, הצורך לחלוק את המרחב, את המשחקים, ובהמון מקרים גם את אותו החדר - מצריכים מהם ללמוד להסתדר ולחיות יחד ומזמנים להם (וגם לנו על הדרך) שיעורים חשובים לחיים על התנהלות במערכות יחסים ובפתרון קונפליקטים.

אחד הדברים שכדאי לזכור, זה שמריבה בין אחים היא לא רק "מי היה ראשון במגנטים" או "של מי התור עכשיו במחשב"  ושהרבה פעמים מה שקורה בין האחים, קורה בעצם בינינו ההורים לבינם - "דרך" האחים. כשהילדים שלנו מרגישים שהם לא מקבלים את ההיקשרות שהם צריכים, הם עלולים לתפוס את האחים שלהם כמתחרים, ואז כל ביטוי של נתינה: זמן משותף, משחק, חטיף - עלול להפוך למאבק. אבל  כשילדים חווים שובע היקשרותי, כשהמקום שלהם בקשר איתנו יציב ובטוח, לא יהיה להם צורך לריב ביניהם על ההיקשרות שלנו.

לכן, לצד ללמד אותם פתרון קונפליקטים ולחזק את הקשר ביניהם - חשוב שניקח אלינו את היוזמה וניתן שפע קירבה וטיפול לכל אחד מהילדים. זה אולי נשמע כמו עוד מטלה לרשימה, אבל בפועל מדובר בעיקר במיקוד ובתשומת לב בזמן שאנחנו כבר איתם - וממש לא צריך לעצור הכל ולפנות שעה שלמה של "זמן איכות" כדי לתת יותר היקשרות ולזכור שההיקשרות איתנו היא הבסיס - גם לצמיחה האישית של כל ילד, וגם לקשר שלו עם האחים שלו. 

האם זה נורמלי שאחים רבים כל הזמן?

האמת היא שכן. וזו בדיוק הנקודה שממנה כדאי להתחיל.

יש לנו ציפייה סמויה, כמעט לא מודעת, שהורות "מוצלחת" שווה בית שקט, שבו הילדים לא רבים. אבל זו ציפייה לא ריאלית. השאלה האמיתית היא לא אם הילדים שלנו רבים - אלא איך הם רבים, ומה אנחנו עושות עם זה כשזה קורה.

מערכת היחסים בין אחים היא ההתנסות הראשונה שלהם במערכת יחסים שאין בה הובלה ברורה. בשונה מיחסי הורה-ילד, שבהם יש היררכיה ויחסי תלות, כאן מדובר במערכת יחסים בין שווים - שיכולה לנוע ולהשתנות, כשאח אחד מוביל לפעמים, ובזמנים אחרים השני. קונפליקט הוא חלק בלתי נפרד מזה.

גם אנחנו כאנשים בוגרים לא תמיד מסכימים ורבים לפעמים גם עם האנשים שאנחנו אוהבים יותר מהכל, ריב בין הילדים הוא לא כשלון של מערכת היחסים שלהם, אלא פשוט חלק טבעי מהדרך שבה היא נבנית והזדמנות עבורנו ההורים ללמד כישורי חיים חשובים.

האם כדאי לתת לילדים להסתדר לבד כשהם רבים?

יש הורים שאומרים - "תנו להם להסתדר לבד, אל תתערבו". אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל בעיני זו טעות.

ילדים צריכים ללמוד איך לפתור קונפליקטים בעולם - וזה שיעור חשוב לחיים. ואנחנו, ההורים, יכולים ללמד אותם את זה בבית, כמעט בתנאי מעבדה, בהשגחה שלנו. את מערכת היחסים הזו הם זוכים לנהל כמעט במעבדה מבוקרת - כשאנחנו יכולים ללוות את התהליך, להיות נוכחים, ולתפקד גם כיועצים בדרך. דרכה הם לומדים פתרון קונפליקטים, משא ומתן, התמודדות עם הבדלי השקפה ואופי, יכולת להתחשב במי שחלש מהם, בחירה בהובלה, לקיחת אחריות, כבוד ונתינה.

אם נעדיף להישאר בחוץ לגמרי, אנחנו מוותרים על ההזדמנות הכי טובה שיש לנו ללמד אותם את המיומנות הזו - בזמן אמת, כשהיא הכי רלוונטית להם.

מה עושים כשילד אחד תמיד מציק לשני?

חשוב לזכור: אנחנו לא רוצים לתפוס צד ולהחליט מראש מי צודק, מי אשם, או מי "החזק" ומי "החלש" - גם כשנדמה לנו שאנחנו יודעות בדיוק מי "התחיל".

הנטייה הטבעית שלנו היא להגן על "החלש" או "הקורבן" ולתקוף את ה"תוקף". אבל כשאנחנו עושות את זה שוב ושוב, אנחנו עלולות ליצור תיוגים לשני הילדים. אנחנו לא באמת רוצות שאף אחד מהילדים שלנו יראה את עצמו כקורבן, או כתוקפן - כי איך שהוא רואה את עצמו היום, הוא לוקח איתו לשנים הבאות.

אם אני מלמדת את הילד הגדול שהקטנה "חלשה", כך הוא יראה אותה תמיד. ואם אני מרגילה אותו שאני תמיד בצד שלה, מגנה עליה ממנו - זו הדינמיקה שתצמח ביניהם. אם החוויה שלו היא שבכל פעם שהיא בסביבה, הצרכים והרצונות שלו זזים למקום השני - יהיה לו מאוד קשה לאהוב אותה וליצור איתה היקשרות עמוקה, וגם להישאר מחובר לעצמו.

זה נכון גם, ובמיוחד, במקרה של אלימות. אלימות היא ביטוי לתסכול. כשהרגש גואה - תסכול הופך לכעס, לזעם, לאנרגיה בגוף, ואז אנחנו רואים את התגובה הפיזית. ככל שהילדים צעירים יותר, זה קורה מהר יותר, כי עוד אין להם את הרגשות המעורבים שיש למבוגר. גם אנחנו, כמבוגרים, לא תמיד מצליחים לשלוט בכעס שלנו - רק שאצלנו זה מתבטא בדרך פחות פוגענית: צעקה, אגרוף על השולחן, טריקת דלת.

כשיש אלימות, אני עוצרת אותה או מונעת אותה. אבל גם כאן - אני רוצה להפריד ביניהם מתוך אמפתיה. להפריד אליי, ולא להרחיק ממני. לא לשלוח לחדר, לא להרחיק את מי שראיתי נותן את המכה - כי לרוב אנחנו לא באמת יודעות את כל הסיפור, אלא רק את מה שראינו ברגע נתון. גם הילד שהרביץ עושה את זה מתוך כאב וקושי. אני מנסה לא לשפוט ולא לנחש מה קרה, ולהניח בצד את הפרשנות שלי, כדי להיות פנויה למה שקרה פה בפועל.

למה כל כך קשה לי לגשר בין הילדים כשהם רבים?

כי אנחנו מעורבות רגשית. יש לנו את התסכול שלנו מההתנהלות והריבים הללו וגם  את הפרשנות שלנו לגבי כל ילד - "הוא תמיד...", "היא אף פעם..." - ואנחנו צריכות לשים אותה בצד כדי להיות שם עבורם, כדי להוביל את התהליך שלהם ולא את שלנו.

אני זוכרת את אחד הריבים בין הילדים - כשבן החמש ובת השלוש שלי נלחמו על מכונית צעצוע אדומה כאילו החיים שלהם תלויים בזה. הכל היה ממש רגוע - הוא סידר את כל המכוניות לאורך הספה, התארגן למשחק שקט עם עצמו, והיא הדביקה מדבקות בחוברת. ואז היא ניגשה אליו, העיפה את טור המכוניות לכל עבר, וניצלה את ההפתעה כדי לתפוס דווקא את המכונית האדומה הקטנה ולברוח. כשהוא התאושש והבין מה קרה, הוא כמובן שעט אחריה, מוכן לעשות הכל ובכל הכוח כדי לקחת אותה בחזרה.

לפני הכל עצרתי אותו מלהכות אותה, הרחקתי ביניהם, וניסיתי להרגיע את הצעקות והבכי. ובתוך תוכי היה קול שזעק - יאללה, תוותר לה. היא קטנה, היא עוד לא מסוגלת להתאפק. יש לו כל כך הרבה מכוניות, וזו כולה אחת - אז שישחרר.

הוא היה כל כך נחוש, ואני הייתי מתוסכלת ממש. לקחתי נשימה עמוקה, והייתי צריכה ממש להזכיר לעצמי - שגם הוא קטן. שהשנתיים ביניהם לטובתו לא הופכות אותו למבוגר האחראי. ושאם מה שחשוב לי זה הקשר ביניהם, ולא רק לסיים עם הריב הזה - אז עדיף שלא אדרוש ממנו לוותר לה.

אנחנו רוצות שהילדים שלנו יתחשבו באחים הקטנים שלהם, שיחמלו עליהם ויהיו עדינים איתם. ולפעמים, בדרך, אנחנו שוכחות שהדרישה הזו עלולה לפגוע בקשר שביניהם. כדי שהילדים שלנו יוכלו להתחבר באמת, אנחנו חייבות לוודא שאנחנו לא מייצרות להם חסמים בדרך - להישאר המגשרות, ולא להיות השופטות בכל מאבק.

כשמגיעים אלי הורים ליעוץ בקליניקה כי נמאס להם מהמריבות בין האחים בבית - אנחנו בעצם עובדים בשני ערוצים, בזמן הריב לומדים להיות בעמדת המגשר וללמד את הילדים איך לריב ולמצוא פתרונות ובשאר הזמן מתמקדים בחיזוק הקשר של כל ילד איתנו ההורים והסרת החסמים שמקשים על הילדים לבנות היקשרות עמוקה ומשמעותית עם האחים שלהם.

איך מתווכים כשהם רבים? מה לעשות בתכלס?

אז מה עשיתי באותה המריבה על המכונית האדומה. אספתי אותו אליי לחיבוק והוא ישר צעק. "אני שיחקתי בזה!" ופרץ בבכי. הגבתי באמפתיה "היית ממש באמצע" … "שניכם רוצים את המכונית האדומה... מה אפשר לעשות?!" ואז תיווכתי ביניהם, חיפשנו יחד פתרון, וזה לקח כמה דקות - עד שהוא קפץ והודיע: "היא תשחק פה, ואני אקח את המכוניות החוצה." ויצא אל החצר, משאיר אותה בסלון עם המכונית האדומה.

התוצאה נראתה דומה למה שהייתי יכולה "לכפות" עליו מלכתחילה. אבל עכשיו זו כבר הייתה בחירה שלו. פתרון שהוא מצא לעצמו, דרך להתנהל יחד. ולרגע הזה - זה בדיוק מה שהיה צריך.

זה בעצם התמצית של הגישור: אמפתיה, הכוונה להתנהגות רצויה, תיווך, והפרדה במקרה של אלימות.

אז בואו נפרק את זה לכלים מעשיים:

להישאר באמפתיה לשני הצדדים. לא לתפוס צד ולהחליט מי צודק באותו רגע, אלא להיות על תקן מגשרת שנמצאת באמפתיה לשני הילדים, ומתרגמת להם רגשות וצרכים. כי אצל שני הצדדים התערער משהו - מי שכואב לו, מכאיב. תמיד נרצה לקבל את הרגש של שני הצדדים. גם כשההתנהגות לא מקובלת, הרגש תמיד כן - גם "אני שונא אותו".

לתרגם, לא לשפוט. כשאנחנו נשארות באמפתיה לשני הצדדים ומתרגמות את הרגשות והצרכים בסיטואציה, אנחנו בעצם מלמדות אותם את הכלי "פתרון בעיות". כשאנחנו עושות את זה יחד איתם, אנחנו מלמדות אותם מיומנות שתעזור להם בכל סיטואציית קונפליקט אחרת בחיים.

לבדוק קודם אם אנחנו בפניות. את הגישור הזה כדאי לעשות כשאנחנו בפניות להוביל את התהליך. אם שני הצדדים טעונים מדי, נתמקד באמפתיה בלבד ונמשיך את התהליך אחר כך, בזמן חיבור. לפעמים כדאי לעשות את זה בנפרד מול כל ילד, ורק אחרי שכל אחד קיבל מספיק אמפתיה - לשבת יחד, כי אז כל אחד יוכל באמת לשמוע את הצד השני.

ואם אנחנו לא בפניות? זה גם לגיטימי. אפשר לבחור לשלוט בסיטואציה (לשים סרט, לצאת לגינה), או לנקוט פעולה ולומר בפירוש: "אני כרגע לא פנויה לעזור לכם, אני לוקחת עכשיו את הצעצוע אליי, וברגע שאתפנה - ננסה למצוא פתרון ביחד." לפעמים, גם אם אני כן פנויה, הילדים סוערים מדי מבחינה רגשית ועוד לא מוכנים למציאת פתרון - במקרה כזה אתמקד באמפתיה ואאפשר פורקן של הרגש, כשהמטרה שלי היא "לתרגם" את ההאשמות שלהם לתצפית נקייה ולצרכים.

להראות שהקשר איתנו יציב. תמיד. לא מותנה בהתנהגות כזו או אחרת של הילד ברגע הזה.

לכוון קדימה. להראות לשניהם שאנחנו יכולות לסייע להם בפתרון המצב - אנחנו הכתובת כשהם לא מצליחים לעשות זאת בעצמם. לכוון למה שכן, לנסח על דרך החיוב, ולתרגם להם את זה.

איך מלמדים ילדים לפתור בעצמם קונפליקטים מגיל צעיר?

הדבר הכי חשוב זה לא שהם יפסיקו לריב, אלא ללמד אותם את המיומנות של איך רבים.בהתחלה זה קצת מתיש לגשר שוב ושוב, לעשות את הפינג–פונג הזה ביניהם - אבל הילדים לומדים מחזרתיות וככל שזה יקרה יותר - ככה הם ילמדו לעשות את זה בעצמם - ויצטרכו אותנו פחות.

בכל פעם שאנחנו מלוות אותם בתהליך, ולא פותרות במקומם, אנחנו מצמיחים אצלם עוד קצת מהיכולת להתמודד לבד בפעם הבאה.

זו יכולת שנבנית לאט, מריב אחד לריב הבא - עד שיום אחד נגלה שהם כבר מוצאים פתרון ביניהם, בלעדינו, ואנחנו רק מגלות את זה בדיעבד.

סיכום - ואיך ריבים משפיעים על היחסים של הילדים איתנו

אנחנו לא יכולות ללמד או להכריח את הילדים שלנו לאהוב זה את זה. התפקיד שלנו הוא בעיקר להסיר את החסמים שמרחיקים ביניהם, כדי שההיקשרות העמוקה תוכל להתפתח באופן טבעי.

חשוב לזכור - מדובר ביחסים ארוכי טווח. אנחנו לא מגדלות רק את הילדים שלפנינו, אלא את המבוגרים שהם עתידים להיות, ואת הקשר שיהיה להם זה עם זה כבוגרים. איך שאנחנו מלוות אותם היום דרך המריבה הקטנה על הצעצוע, היא חלק מהיסודות של מערכת היחסים שתהיה להם בעוד עשרים שנה.

וכן - זה לא פשוט. יש רגעים שבהם באמת קשה לדעת מה נכון לעשות, איך לא לשפוט ולהכריח מי אשם, איך להשאר בעמדת המגש גם כשאנחנו עצמנו עייפות ומתוסכלות. אם את מרגישה שהיית רוצה ליווי בדרך - גם אנחנו ההורים צריכים לפעמים הכוונה. אשמח לפגוש אותך בפגישת ייעוץ אישית, שבה נוכל לזהות את האתגרים והצרכים הספציפיים שלכם וגם ללמוד כלים מדויקים גם לגישור בין הילדים שלך, וגם למענה על הצרכים שיפחיתו את הריבים באופן כללי.