על כוחו המופלא של תיקון

איך קמים וצומחים מנפילות כהורים, ומה עושים אחרי הרגעים הקשים.

כולנו מאבדים שליטה לפעמים, צורחים וכועסים ולאחר מכן חשים אשמה ורוצים לתקן ולהשתנות. היכולת שלנו לעשות תיקון אמיתי - לחזור להוביל ולצמוח מתוך הנפילות שלנו, מאפשר לנו להתפתח כהורים ולהעמיק את הקשר והחיבור שלנו עם הילדים, דווקא מתוך הרגעים הכי קשים

---

כהורים כולנו מידיי פעם מפשלים.

מתפרצים, מאבדים שליטה, טועים וגם מתחרטים ומתמלאים אשמה על מה שעשינו.

זה חלק בלתי נפרד מההורות, מהחיים, אף אחד לא יכול תמיד לפעול בדרך מדויקת ולתת מענה מושלם לצרכים של כולם. לכולנו יש אוטומטים שמלווים אותנו, תפיסות עולם מהילדות, תסכולים וקשיים שאנחנו מתמודדים איתם.

אומרים לנו שכשזה קורה - חשוב להתנצל,לבקש סליחה מהילדים - כדי לקחת אחריות על המעשים שלנו, וכדי שהילדים ילמדו לעשות את אותו הדבר.

אבל האמת היא, שבקשת סליחה היא בעיקר ענין תרבותי, דפוס התנהגות שכולנו מאמצים,

ולא בהכרח קשור ללקיחת אחריות או שינוי של הדרך שלנו.

הרבה פעמים היא מנחמת בעיקר את מי שהתנצל ולא מרפאה את הכאב של הילד או מי שנפגע.

כשהקשר שלנו נפגע, הבטחון של הילדים בנו ובחיבור איתנו מתערער.

ההיקשרות היציבה נעשית לא בטוחה ומנגנוני הבהלה של הילדים מופעלים. יש להם אזעקה במאחורה של הראש שאומרת שאולי ההורה שלי לא בטוח יהיה כאן בשבילי, שאולי אני לא יכולה לסמוך על מערכת היחסים הזו ועל האדמה היציבה שלי בעולם הזה, וזה משפיע מאוד על הקשר שלנו, על הבטחון הרגשי של הילדים וכמובן גם על ההתנהגות שלהם.

לכן הדבר הכי חשוב - הוא לקחת חזרה את ההובלה ולתקן.

להראות לילדים שלנו איך קמים מנפילות, איך בוחרים לפעול אחרת ואיך מתקנים את מה שקילקלנו

ומגשרים על הרגעים הכואבים.

בקשת סליחה בהחלט יכולה להיות חלק מהתיקון, אבל היא לא העיקר.

תהליך של תיקון מתחלק לשניים - החלק הראשון עם עצמנו והשני עם הילדים.

לפני הכל - קחו זמן להרגע, לאמפתיה לעצמכם. תנו מקום לכל הרגשות שמציפים אתכם עכשיו,

אי אפשר לתקן שומדבר כשאנחנו עוד בסערה.

תהליך של תיקון לא חייב להיות מיידי, להיפך, לרוב עדיף לתת קצת זמן לדברים לשקוע (אל תדאגו, הילדים זוכרים הכל, גם הקטנים) ובינתיים להתמקד באיסוף והובלה של הילדים.

אפשר להכין משהו לאכול, או ליזום הקראה של סיפור - כל דבר שיעזור לכן לחזור לעמדה של נתינה, של טיפול והובלה, אבל בלי לייצר עוד עומס כשאנחנו עוד מוצפים בתסכול ממה שקרה.

כשנוכל נעשה את התהליך עם עצמנו, אפשר בעל פה, מול בן או בת הזוג או אפילו בכתב (אני ממש ממליצה לעשות את זה בכתב):

נתחיל בתצפית נקיה, בכדי להבין מה קרה שם בפועל? נתאר את הדברים שקרו הכי נקי שאפשר, בלי פרשנויות ומחשבות, בכדי לנסות לזהות מה הוביל לפיצוץ, מה הפך את ההתארגנות בערב לסצנת צעקות או מה הביא אותנו מעבר לקצה.

נתמקד בזיהוי הרגשות והצרכים שלנו ושל האחרים בסיטואציה, בחמלה ובלי האשמות.

משם ננסה לחשוב, ממש לדמיין לעצמנו - מה היינו עושים אחרת? מה יהיה שונה בפעם הבאה?

איך כן אנחנו שואפים לפעול במצבים דומים ומה הכי היינו רוצים לעשות בפעם הבאה שנתקל בסיטואציה דומה, שהרי רוב המצבים הכי נפיצים בהורות שלנו - הם חוזרים על עצמם, לפעמים ממש כל ערב מחדש.

חשוב להבין שבמצבי סטרס המוח שלנו עובד על אוטומט, הוא בוחר את הדרך הכי מוכרת, וזה ממש לא משנה אם היא טובה או רעה. המסלול הכי ידוע הוא המנצח.

אבל, כשאנחנו מתארים בעיני רוחנו את מה שנעשה שונה, ממש יכולים לראות את זה, אנחנו באמת מייצרים הכוונה חדשה, גשר פעולות חדש במוח - דרך שקודם לא הכרנו נוצרה ויש לנו הרבה יותר סיכוי לפעול כך בפעם הבאה, כי המוח שלנו כבר מכיר אותה בעצם.

לכן גם ההמלצה לכתוב, כי הכתיבה משאירה "רישום" שדומה לחוויה ממשית של המעשים וזו הדרך הכי משמעותית ליצירת שינוי במקומות היותר מאתגרים.

השלב השני הוא עם הילדים:

למצוא זמן נעים ומחובר (לא חייב באותו היום, עדיף רחוק מהסיטואציה) ולעשות תהליך דומה בשיח עם הילד.

לתאר מה קרה בלי האשמות, לתת מקום לרגשות של הילד. לשתף במה שהיה לא תקין בעיניי,

והכי חשוב להגיד מה כן הייתי רוצה לעשות? מהי הדרך הנכונה בעיני?

"אתמול צעקתי כי הייתי ממש מתוסכלת

זו לא הדרך בה אני רוצה להתנהג

הייתי רוצה להוציא את הכעס שלי אחרת

למשל לדבר רק על עצמי

או לקחת רגע לבד להרגע"

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מעבירים את המיקוד מחיפוש אשמים אל תיקון וצמיחה, ומראים לילדים שלנו שתמיד אפשר לקום ולבחור אחרת. שהדרך בה הם הולכים בעולם הזה היא בחירה שלהם, ושאין טעות או משבר שלא ניתן לצמוח ממנו. ומעל הכל שגם ברגעים הכי הכי קשים, בנפילות הכואבות שלנו כהורים, גם שם אנחנו יודעים לאן אנחנו שואפים ולאילו ערכים אנחנו מכוונים.

התיקון מאפשר לנו להתחבר מחדש, להחזיר לעצמנו את ההובלה, ולהניע יצירת שינוי.

זו דרך להראות לילדים מה הדרך הנכונה בעינינו, גם כשאנחנו לא מצליחים לפעול ככה בעצמנו.

זה מלמד גם אותם שמכל נפילה אפשר לקום ושהדרך, התהליך הוא העיקר.

ושגם ברגעים הקשים - אנחנו בזה יחד.

לעיתים יש לנו חשש שמהלך שכזה יראה אותנו ההורים בחולשתנו, אבל בפועל המוכנות שלנו להיות פגיעים, לעשות את התהליך בעצמנו, לתקן ולהשתנות - הוא אחד השיעורים הכי חשובים שנוכל ללמד את ילדינו. ואם נעשה את זה בכנות ומתוך הובלה הורית - זה יתן להם בטחון נוסף בקשר שלנו ויאפשר גם להם להרשות לעצמם להיות פגיעים, לטעות ולתקן, ליפול ולקום ולהשען עלינו מתוך אינטימיות רגשית, בכל שלב בחיים.

המטרה שלנו כהורים היא לא רק להגיע ליעד, לשלמות, אלא להיות בדרך, לגדל את הילדים שלנו ולצמוח בעצמנו בדרך ומעל הכל - לעשות את הדרך הזו ביחד.