הובלה הורית - איך להיות הורה מוביל ולמה זה כל כך חשוב?

הובלה הורית היא מקור הסמכות הטבעית שלנו בהתנהלות עם הילדים.

מה שמאפשר לי לא רק לקבל את שיתוף הפעולה של הילד, אלא להוביל אותו בתהליכי הצמיחה שלו, לחנך ולהטמיע מוסר, ערכים והשקפת עולם.

להוביל מתוך חיבור מאפשר לי לתת לילדים את מה שהם צריכים כדי לצמוח להענות לנו וללכת אחרינו מתוך רצון פנימי, ללא התניות או כוחניות.

---

הורות היא לא סט מיומנויות ונוסחאות לתיפעול ילדים, אלא היא הכח לטפל.

המטרה שלי כהורה לא מסתכמת בלמצוא את הדרך המדויקת והקלה ביותר להביא את הילדים שלי לאסוף את המשחקים מהרצפה, להכנס להתקלח בלי ויכוחים ולהיות במיטות עד שמונה, אלא אני שואפת לחנך ולגדל אותם למבוגרים עצמאיים, בעלי חוסן נפשי ומסוגלות - היכולים לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בהם ולחיות את החיים במלואם.

היכולת שלנו לתת לילדים שלנו את כל מה שהם צריכים, ללמד, לחנך, לכוון ולהצמיח אותם למבוגרים עצמאים ומאושרים - מתחילה בחיבור שלנו.

בידיעה הפנימית הזו שנוצרת אצל הילדים שאנחנו כאן עבורם, כדי לדאוג להם, שיש פה מישהו אחר שנותן מענה לצרכים שלהם, שזה עלינו, בהובלה שלנו אותם.

למה הילד הולך אחרי ההורה? כי ההורה מוביל, פשוט ככה.

אם אנחנו לא נוביל - הילדים לא ילכו אחרינו.

ילדים באופן בלתי מודע נענים למי שהם תופסים כאחראי, כדמות המובילה - הורה האלפא במרחב המשפחתי.

חשוב לציין שלא מדובר בהתנהגות כוחנית, להיפך - שימוש בדרכים כוחניות כגון איומים ועונשים מעבירים מסר של חולשה, שיש לנו צורך להשען על משהו חיצוני כדי לשלוט.

מדובר בהתנהלות אינסטקטיבית הקיימת בנו כהורים, בכולנו יש קול פנימי שיודע שאנחנו אחראים למענה לצרכים של הילדים שלנו, שזה עלינו לדאוג, לטפל, להגן ולחנך אותם.

לצערנו, בתוך המציאות שלנו כיום, זה הולך ונעשה פחות טבעי ונובע מתוכנו.

העומס של השגרה, התסכול מרגעים של חוסר שיתוף פעולה, הציפייה שלנו להערכה והכאב שמתעורר בנו לעיתים מתוך הדרך בה הילדים שלנו מתנהגים - מרחיקים אותנו, מהם ומעצמנו, ומחלישים את היכולת שלנו להוביל את מערכת היחסים איתם.

ההובלה ההורית היא מה שמאפשר לנו לא רק לקבל את שיתוף הפעולה של הילד, אלא להוביל אותו, ללמד אותו כללי התנהגות, ערכים והשקפת עולם.

השאיפה שלנו היא לעבוד חזק על ההובלה ההורית שלנו, על ההיקשרות - בכדי שנוכל למלא את התפקיד שלנו על הצד הטוב ביותר ולהוביל אותם, צעד צעד, בדרך הארוכה אל ההתבגרות.

אז איך אנחנו מעוררים בעצמנו את המקום המוביל, את הורה האלפא שבתוכנו ומובילים את הילדים שלנו?

לפני הכל חשוב שנמלא את המאגרים ההיקשרותיים של הילדים שלנו, ניתן בנדיבות מהקירבה שלנו - פיזית ורגשית.

זה נשמע טריויאלי, אבל בתקופות רבות כל כך בחיים, מפאת עומס או קשיים, אנחנו מתרחקים ונסגרים - עושים כביכול את כל מה שצריך, אבל בלב סגור, והילדים מרגישים את זה.

השאיפה שלנו היא תמיד להביט בהם במבט אוהב ומתעניין - לחייך, ליצור קשר עין ולהתחבר. לא רק כשהם מתנהגים בדרך שפותחת לכם את הלב - אלא בעיקר בזמנים שהם לא.

להיות במודעות ולענות על הצרכים של הילדים עוד לפני שהם מבקשים.

להגיש לאכול עוד לפני שהם אומרים שהם רעבים, ולא לחכות שיבואו לבקש חיבוק, אלא להציע את הקירבה הפיזית שלנו בכל הזדמנות, ללטף ולגעת - גם בילדים גדולים יותר.

כל מסר של היכרות מעמיקה לגבי הילדים שלנו - מחזק את החיבור וההובלה ההורית.

מי שמכיר אותי - יכול לטפל בי ולדאוג לי, עליו אני יכול לסמוך ולתת לו להוביל.

"אמא תלבישי אותי!"

"בדיוק התכוונתי לעשות את זה, גם הבאתי את החולצה שאתה הכי אוהב"

כדי להוביל, כדאי לאפשר לילדים שלנו להתלות עלינו, ולנו לעשות עבורם.

בתרבות שלנו היום, יש נטיה לקרוא לכל מה שאנחנו עושים עבור הילדים שהם מסוגלים לעשות בעצמם - פינוק. כשאנחנו מתייחסים אל הבקשות של הילדים שלנו כאל פינוק, קשה לנו להענות להם ולעשות עבורם באהבה, מתוך רצון פנימי.

בפועל, הבקשות הללו הן לרוב בקשות לקשר, לחיבור.

אנחנו יכולים בשמחה להלביש ילד שיודע להתלבש לבד, לשאת בידיים את מי שכבר הולך עצמאית ולהגיש לאכול גם למי שיודע לחמם לעצמו צלחת במיקרו.

היכולת של הילדים להתלות עלינו, מאפשרת להם לנוח ולאגור כוחות להתמודדות עם העולם ואת הידיעה העמוקה שיש פה מי שדואג ומטפל בהם ללא תנאי.

דבר חשוב נוסף ובלתי נפרד מהובלת הבית שלנו, הוא להיות אלו שיוזמים, קובעים ומלמדים

את כללי הבית, הערכים והתפיסות שמובילות את המשפחה שלנו.

לא דרך רשימת חוקים שרירותית על המקרר - אלא דרך החיים בשגרה, מתוך ההידמות והדרך בה אנחנו פועלים וחיים בעצמנו.

אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו יותר גדולים או חזקים, אלא כי זו האחריות שלנו - להיות אלו שלוקחים בחשבון את הצרכים של כולם ודואגים לתת להם מענה.

לצד זאת - לכולנו יש צורך באוטונומיה, להיות משפיעים, יוצרים, משמעותיים.

לתת מקום לדחפי האלפא שקיימים בכולנו.

לכן חשוב גם שנאפשר לילדים שלנו בחירה בכל מקום שאפשר, לא במקום הגבולות שלנו - אלא אלא בתוך המרחב שאנחנו מייצרים.

לא לשאול: "רוצה להתקלח?"

אלא: "מי אתה מעדיף שיקלח אותך כשהפרק יסתיים - אמא או אבא?"

עד כאן דיברנו על מה כן לעשות, אבל צריך להתייחס גם למה שכדאי להמנע ממנו ועלול לפגוע בהובלה ההורית שלנו.

הילדים שלנו זקוקים לאדמה יציבה כדי לצמוח, לידיעה עמוקה שהקשר איתנו בטוח, שאנחנו פה עבורם בכל מצב - ברגעים בהם הם ממלאים לנו את הלב בשמחה והתרגשות וגם ברגעים בהם הם מעוררים בנו כעס ותסכול.

אם ברגעי תסכול אנחנו מאבדים שליטה שוב ושוב, צועקים, מאיימים ומשתוללים - המסר שעובר אל הילד הוא שהקשר איתנו לא בטוח. שאין יציבות בחיבור איתנו.

הריחוק מאיתנו, הרגשות הקשים, המבט הנוזף - מכאיבים לילדים ופוגעים בצרכים הבסיסיים שלהם בבטחון ובהיקשרות.

הזעם שלנו מערער אותם עד ליסוד ומעורר בהלה היקשרותית.

אם אנחנו מאוד מתוסכלים וקשה לנו להוביל כרגע, עדיף להשאיר את החינוך לזמן אחר ולהתמקד בלעבור את הסיטואציה. אי אפשר להוביל מתוך תודעת מאבק, עדיף לנשום עמוק, לשנות אווירה ולתת לגל לעבור.

וברגע שאחרי, להיות אלו שלוקחים אחריות על החיבור שלנו, מובילים את ההיקשרות המחודשת ואוספים אלינו את הילדים.

כל הדברים הללו מצמיחים ומחזקים את ההובלה ההורית שלנו, מה שמאפשר לנו

לבנות היקשרות עמוקה וחזקה, להתנהל בשיתוף פעולה, בהרמוניה ונחת והיא מקלה על חיינו, שיכולים להיות עמוסים, מתישים ונראים בתקופות מסוימות כמו רצף מאבקים מתמשך שאין לו סוף.

אבל יותר ממה שהיא מועילה לנו, היא מועילה לילדים שלנו.

ההובלה ההורית שלנו מאפשרת לילדים לצמוח באמת, צמיחה רגשית-קוגניטיבית.

כשאנחנו מובילים - הילדים שלנו פנויים להתבגרות במובן העמוק שלה, ולהפיכה שלהם אט אט לאורך השנים, מילדים רכים לאנשים בוגרים, עצמאים, מתפקדים, מודעים ומאושרים.

רוצים לחזק את ההובלה ההורית שלכם?

בדיוק בשביל זה יצרתי את המדריך להיות הורה מוביל בעשרה צעדים.

להורדה של המדריך במתנה